מוחיטו: מהוואנה של הנמל ועד הבר על החוף
רום, ליים, נענע, סוכר וסודה. חמישה רכיבים פשוטים, ומאחוריהם סיפור קובני שאף אחד לא באמת יודע את תחילתו.
- תקופה: שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 (שורשים מוקדמים יותר, לא מתועדים)
- מקום: הוואנה, קובה
- ממציא: לא ידוע
- משפחה: סמאש / ג׳ולפ
המקור המדויק של המוחיטו לא ידוע, ויש כמה סיפורים מתחרים. לפי גרסה אחת, אבותיו הם ה׳דראקה׳, משקה של אגוארדיינטה (תזקיק קני סוכר גס), ליים, סוכר ונענע שיוחס לאנשיו של סר פרנסיס דרייק במאה ה-16, אבל אין לכך תיעוד של ממש. לפי גרסה אחרת, המשקה נולד בקרב פועלי מטעי הקנה בקובה. גם מקור השם שנוי במחלוקת: יש הקושרים אותו ל׳מוחו׳, רוטב ההדרים הקובני, ויש הקושרים אותו למילה הספרדית ׳מוחאדיטו׳, ׳רטוב קצת׳.
המוחיטו מופיע בכתב בהוואנה של שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, והבר הקטן לה בודגיטה דל מדיו התמיד לטעון לחזקה עליו. הקשר להמינגוויי מפורסם, אבל השלט המיוחס לו על קיר הבר, שקושר את המוחיטו ללה בודגיטה ואת הדאקירי לפלורידיטה, נחשב בעיני חוקרים רבים למשהו שנוסף מאוחר יותר ולא לכתב ידו. בשנות ה-2000 המוחיטו חזר לאופנה עולמית, בין השאר אחרי שג׳יימס בונד שותה אותו ב׳מת ביום אחר׳ (2002), והוא נכלל ברשימה הרשמית של איגוד הברמנים הבינלאומי IBA.
בישראל המוחיטו הוא מראה מוכר בכל בר ובר חוף, ובקיץ הוא אולי הקוקטייל הראשון שאנשים מזמינים. הנענע הישראלית המוכרת, נענע מרוקאית מסוג מנתה ספיקטה, היא בדיוק סוג הנענע שהמשקה דורש, ומי שגדל על לימונענע מזהה מיד את השילוב של הדרים ונענע. המיקסולוג טל גנץ כתב במעריב ב-2016 ביקורת על ׳קערות מוחיטו׳ שמוגשות כמשקה קבלת פנים ומדוללות בסודה ולימונדה, עד שהקשר למקור מסתכם, כלשונו, בכך שבשניהם יש נענע ולימון.
טיפ של ברמן: לא כותשים את הנענע לעיסה. מספיק ללחוץ בעדינות את העלים עם הסוכר והליים כדי לשחרר שמנים ארומטיים; כתישה חזקה משחררת מרירות ירוקה. משתמשים במיץ ליים טרי, ממלאים קרח עד למעלה ומשלימים סודה רק בסוף, כדי שהבועות יישארו. זר נענע טרי מעל, שמנערים קלות מול האף, עושה חצי מהעבודה.
עובדה משעשעת: בקובה עצמה המוחיטו המסורתי נבנה בכוס, עם ערבוב קל בכפית ארוכה, ולא בשייקר. רבים מהמוחיטו המודרניים בעולם מנוערים או אפילו טחונים, אבל זו התפתחות מאוחרת.