לונדון מיול: הג'ין חוזר למשפחת הבאק
השם מודרני, אבל הרעיון ותיק: אלכוהול, ג'ינג'ר וליים. הלונדון מיול הוא בעצם הגרסה העכשווית של הג'ין באק.
- תקופה: מודרני (משפחת הבאק: תחילת המאה ה-20; מוסקו מיול: 1941)
- מקום: בריטניה וארצות הברית (משפחת המיול)
- ממציא: לא ידוע
- משפחה: מיול / באק
ללונדון מיול אין ממציא ידוע ואין תאריך לידה: זה שם מודרני שקיבלה גרסת הג'ין של המוסקו מיול, אחרי שהמיול הפך לשם כללי למשקה עם ג'ינג'ר בירה וליים. מי שמחפש את השורשים צריך לחזור למשפחת הבאק, משקאות ארוכים של אלכוהול עם ג'ינג'ר אייל ומעט הדרים, שהופיעו בספרי הברמנים כבר בתחילת המאה ה-20, וביניהם גם ג'ין באק.
המיול עצמו, המוסקו מיול, נולד לפי המסורת ב-1941 בבר קוק אנד בול בהוליווד, ממפגש בין ג'ק מורגן, בעל הבר שייצר ג'ינג'ר בירה, לבין ג'ון ג'י. מרטין מחברת היובל שהחזיקה במותג סמירנוף, שניסה לשכנע את האמריקאים לשתות וודקה. כוס הנחושת הפכה לסימן ההיכר שלו. יש גרסאות שונות לפרטי הפגישה, אבל הבר והתקופה מקובלים.
גרסת הג'ין חזרה בגדול בעידן תחיית הקוקטיילים: ב-2000 בערך יצרה הברמנית אודרי סונדרס בניו יורק את הג'ין-ג'ין מיול, עם נענע וג'ינג'ר, שהפך לקלאסיקה מודרנית. הלונדון מיול הוא הגרסה הפשוטה יותר, בלי נענע, שהשם שלה רומז לסגנון הלונדון דריי ג'ין.
טיפ של ברמן: ההבדל בין ג'ינג'ר בירה לג'ינג'ר אייל הוא העיקר. ג'ינג'ר בירה חריף ויבש יותר, והוא מה שנותן למשקה את העוקץ. בונים בכוס מלאה קרח, מוזגים את הג'ין והליים קודם, ממלאים בג'ינג'ר בירה קר ומערבבים פעם אחת בעדינות. עובדה משעשעת: כוס הנחושת לא נועדה בהכרח לשפר את הטעם; היא בעיקר הייתה כלי שיווקי שגרם למשקה להיזכר.