הייבול תפוח ודבש: ראש השנה פוגש את כוס הסודה
תפוח בדבש הוא אחד הסמלים המוכרים של השנה החדשה בבית היהודי. כאן הוא פוגש את אחד המשקאות הפשוטים והוותיקים בבר: וויסקי, סודה וקרח.
- תקופה: וריאציה מודרנית; ההייבול מסוף המאה ה-19
- מקום: ישראל (וריאציה ביתית ועונתית)
- ממציא: לא ידוע
- משפחה: הייבול
אין להייבול הזה ממציא או בר שאפשר להצביע עליו. זו וריאציה ישראלית מודרנית, ביתית ברובה, שנולדה מהרצון להכניס את טעמי ראש השנה לכוס. כדי להבין אותה צריך לפרק אותה לשני סיפורים: הסיפור של התפוח והדבש, והסיפור של ההייבול עצמו.
המנהג לאכול תפוח טבול בדבש בליל ראש השנה אינו מופיע ברשימת הסימנים שבתלמוד. שם מוזכרים דווקא דלעת, רוביא, כרתי, סלק ותמרים. התפוח בדבש מתועד במקורות של יהדות אשכנז בימי הביניים, ומשם התפשט כמעט לכל הקהילות. הברכה שמלווה אותו, שתהיה שנה טובה ומתוקה, הפכה אותו לאחד הסמלים הבולטים של החג גם בבתים חילוניים בישראל.
ההייבול, וויסקי עם מים מוגזים מעל קרח בכוס גבוהה, התקבע בסוף המאה ה-19, כשמים מוגזים בבקבוק נעשו זמינים בבריטניה ובארצות הברית. מקור השם שנוי במחלוקת: לפי גרסה אחת הוא בא מעולם הרכבות, ולפי גרסה אחרת מכינוי של ברמנים לכוס הגבוהה. הברמן פטריק גאווין דאפי טען בספרו משנות ה-30 שהביא את המשקה לניו יורק בשנות ה-90 של המאה ה-19, אבל זו טענה שלו ולא עובדה מוכחת.
בגרסה שלפנינו מיץ התפוחים מאריך את המשקה ומוסיף גוף, והדבש מחליף את הסוכר. בברים בישראל רואים בשנים האחרונות לא מעט קוקטיילים עונתיים סביב החגים, עם תפוח, דבש, רימון או סילאן, אבל אין לגרסה הזו נוסח קבוע אחד. כל בר וכל בית מכינים אותה קצת אחרת, וזה בדיוק העניין.
טיפ של ברמן: דבש לא נמס בנוזל קר. ממיסים אותו מראש בכמות שווה של מים חמים ומקררים, וכך מקבלים סירופ דבש שמתערבב בקלות. ממלאים את הכוס בקרח עד הסוף, מוזגים וויסקי, סירופ ומיץ, ובסוף את הסודה, בעדינות ולאורך כפית בר, כדי לא לאבד בועות. ערבוב אחד או שניים מספיק.
עובדה משעשעת: ביפן ההייבול הוא כמעט מוסד לאומי, ובסוף שנות ה-2000 הוא חווה שם תחייה גדולה עם מכונות מזיגה מיוחדות בברים. התפוח, לעומת זאת, הגיע לשולחן ראש השנה בזכות האשכנזים, והדבש שבו כנראה בכלל לא הדבש שהתכוונה אליו התורה, אבל זה כבר סיפור של הסילאן.